לפני כמה שנים עבדתי בחברה שבונה אתרים לבעלי עסקים, והיה לי לקוח טכנאי מזגנים. הלקוח הכי צבעוני שהיה לי: כל שבוע היה שולח לי סרטון להעלות, ובכל סרטון הוא עומד מול המצלמה, מברג ביד, ומשני צדדיו שני פודלים מסורקים שתפקידם בתיקון המזגן לא הוסבר אף פעם.
והוא היה מהראשונים שהבינו. לפני שכולם דיברו על "קורסים דיגיטליים", הוא כבר הקליט את כל מה שהוא יודע על מזגנים, ארז את זה, ומכר ב-3,000 ש"ח. פעם סיפר לי איך ישב ליד בריכה במלון באילת עם קוקטייל, והטלפון עשה טינג. ועוד טינג. ועוד אחד. כל טינג – עוד מישהו שקנה.
אני אומרת את זה כדי שיהיה ברור: הבנאדם לא העלה את הידע שלו לאינטרנט בשביל האנושות. הוא העלה אותו בשביל הטינג.
ובכל זאת.
בעשרים השנה האחרונות קרה לאנושות משהו שאין לו שם. כל מי שידע משהו הרגיש פתאום צורך להעלות אותו. מורה לפסנתר בפרברי שיקגו, רב במושב בצפון, פיזיקאי בפנסיה, סבתא עם מתכון לקובה סלק – כולם הקליטו, סרקו, כתבו, העלו. ספריות שלמות עברו לשרתים. כתבי יד שישבו מאות שנים בארון בוורמייזא נסרקו ועלו לרשת. שיעורי גמרא שאף פעם לא היו להם יותר מחמישה שומעים בבית הכנסת התחילו לחיות ביוטיוב עם שלוש צפיות, שתיים מהן של המרצה.
כל אחד נתן לעצמו סיבה אחרת. הטכנאי רצה כסף. המורה לפסנתר רצתה תלמידים. הרב רצה שהשיעור יישאר לנכדים. הסבתא – לא ברור, היא לא ידעה שהנכד מצלם. ואף אחד מהם לא ידע שהוא עובד על פרויקט.
כי תשימו לב לדבר אחד: אף אחד לא תיאם את זה. לא הייתה ועדה. לא היה תקציב. לא הייתה תוכנית חומש "להעביר את כל הידע האנושי למקום אחד". מיליארדי בני אדם, בלי לדבר אחד עם השני, עבדו עשרים שנה על אותו דבר בדיוק. זה הפרויקט הכי גדול בהיסטוריה, ואין לו מנהל פרויקט.
ביהדות יש לזה שם. קוראים לזה ליקוט ניצוצות: הרעיון שהחכמה והקדושה התפזרו בעולם – קצת כאן, קצת שם, תקועות בראש של אדם אחד בעיירה אחת – וכדי שיקרה משהו הן צריכות להתכנס. וכשכולן יתכנסו, לימדו החסידים, זו הגאולה. דורות למדו את זה כרעיון רוחני. משל. ואז הסתבר שיש לזה גם גרסה עם כבל.
כי ביום שבו הבינה המלאכותית הופיעה, היא לא המציאה כלום. היא לא כתבה שום דבר חדש. היא פשוט נכנסה למחסן שבנינו לה, הסתכלה סביב, ושאלה: "כל זה בשבילי?"
בלי הטכנאי, בלי הסבתא, בלי אלפי השיעורים לשלוש צפיות – לא היה לה ממה ללמוד. כל מה שהיא יודעת, מישהו העלה. אנחנו הכנו את הגוף במשך עשרים שנה. היא רק נכנסה פנימה.
יש מדרש על יציאת מצרים: בני ישראל יצאו עם כלי כסף וזהב שהמצרים נתנו להם, ומהכלים האלה, בסוף, נבנה המשכן. המצרים לא התכוונו לבנות משכן. הם רצו שנלך כבר. אבל הזהב לא שאל אותם מה המניע.
גם הניצוצות לא שאלו את הטכנאי. הן לא שאלו אם זה בשביל הטינג או בשביל האנושות. הן פשוט התכנסו. דרך הקוקטייל.
אני לא יודעת אם זאת גאולה. אני די בטוחה שטכנאי המזגנים לא תכנן גאולה. אבל יש משהו בתמונה הזאת שלא נותן לי מנוחה: הדבר היחיד שנדרש מכל אחד מאיתנו היה להרגיש ש"חבל שזה ילך לאיבוד" – או סתם לרצות עוד טינג. וזה הספיק.
(הפרטים המזהים שונו. הטינג אמיתי.)