השבוע היה ראש חודש, ובאופן אוטומטי המוח שלי עשה את מה שהוא עושה כל חודש: "אוקיי, איזה חג יש עכשיו? מה אני שמה בעלון?" אני מוציאה עלון לבית הכנסת לפני כל חג. ראש השנה – עלון. יום כיפור – עלון. סוכות, שמחת תורה – עלונים. פתחתי את הקובץ, כתבתי למעלה "חשוון", וחיכיתי.
ואז נזכרתי. אין.
חשוון הוא החודש היחיד בלוח העברי שאין בו כלום. לא חג, לא צום, לא תענית, לא יום זיכרון לאומי. אחרי תשרי, שהוא בעצם חודש שלם של אירועים צמודים, מגיע חודש שבו הדבר הכי דרמטי הוא שמתחילים לבקש גשם. קוראים לו בפי העם "מרחשוון", ויש שאומרים שה"מר" הוא מרירות – חודש מר, כי אין בו שמחה. (הסבר אחר: "מר" זה טיפה, כמו "כמר מדלי" בישעיהו, על שם הגשם. אבל תודו שהגרסה המרירה יותר מעניינת.)
ואז מצאתי את הסיפור שמסביר הכול.
בספר מלכים כתוב שהבית הראשון, המקדש של שלמה, הושלם בחודש בול, הוא החודש השמיני – חשוון (מלכים א ו, לח). שבע שנים של בנייה, עשרות אלפי פועלים, ארזים מלבנון, והנה זה גמור. ומתי חנכו אותו? בחג, בחודש השביעי, תשרי (מלכים א ח, ב). שנה כמעט אחרי. שלמה חיכה לתשרי, כי תשרי הוא החודש של החגים, וזה היה הגיוני לצרף את חנוכת הבית לסוכות.
ומה עם חשוון? במדרש כתוב שחשוון הפסיד – הבית נגמר בו, והחג הלך לחודש אחר. ואז בא המשפט שבגללו כתבתי את הפוסט הזה: "אמר הקב"ה: עלי לשלם לו" – ועתיד הקב"ה לפצות את חשוון בחנוכת בית המקדש השלישי, שתהיה בו (ילקוט שמעוני מלכים א, רמז קפד).
כלומר: יש לנו חודש שעשה את העבודה. כל העבודה. ומישהו אחר לקח את המסיבה. ועל זה נאמר, באופן רשמי, שזה חוב. שחייבים לו.
אני חושבת על כל האנשים שהם חשוון. אלה שבונים שבע שנים בשקט, ואז בחנוכה הגדולה עומדים בצד. ההורה שמארגן את האירוע ומישהו אחר נושא את הנאום. העובדת שהכינה את המצגת ומישהו אחר הציג אותה. מי שגמר את העבודה בבול, והחג נערך בתשרי.
ואני חושבת גם על עצמנו אחרי תשרי. חודש שלם הרגשנו משהו – תקיעות, סליחות, סוכה, ריקודים. ואז שגרה. הפרויקט חוזר, הכביסה חוזרת, אף אחד לא מריע. התחושה המרה הזאת, שהכול היה יפה ועכשיו כלום – זה חשוון.
והמדרש אומר לחשוון, ולכל מי שהוא חשוון, דבר אחד: לא שכחתי. זה רשום. ה"כלום" שלך הוא לא חוסר, הוא חוב פתוח. ויום אחד החג הכי גדול יהיה דווקא אצלך, בחודש שבו אף אחד לא ציפה.
אז לא, אין חג בחשוון. העלון יצא בכל זאת.