אני מוציאה עלון לבית הכנסת לפני כל חג. דברי תורה, קצת הומור, ציור לילדים. בעלון של פסח שמתי ציור "מצא את ההבדלים": משפחה בליל הסדר, שולחן, הגדות, קערה. ביקשתי ממחולל תמונות "משפחה חסידית ליד שולחן סדר". זה מה שביקשתי. זה לא מה שיצא.
אחרי החג קיבלתי הודעה. אדם נחמד מאוד, שהתחיל ב"מאוד נהניתי מדברי התוכן" וביקש רשות להעיר. ואז העיר: משפחה חסידית עם פאות מסולסלות אוכלת מצות מכונה, זה כמעט לא קיים. בצלחות יש משהו שנראה כמו חמץ. ובארון המשקאות, הוא ציין, יש ויסקי שלא ברור אם מכרו אותו לגוי. וסיים: "מקווה שתקבלו את ההארות ברוח טובה, עלו והצליחו".
קיבלתי ברוח טובה. גם צחקתי עשר דקות. אבל אני לא ביקשתי ויסקי.
וזה הדבר הראשון שהפרומפט מלמד: בין מה שאמרתי לבין מה שיצא יש פער. תמיד. אני אומרת מילה, והמילה הולכת לאנשהו, עוברת דרך מישהו, ויוצאת קצת אחרת. ככה זה אצל בני אדם. אנחנו מדברים, והמילים נעלמות, ואז קורה משהו שדומה למה שאמרנו.
יש מקום אחד שבו אין פער.
"ויאמר אלוקים יהי אור – ויהי אור" (בראשית א, ג). שימו לב מה כתוב: לא "ויאמר יהי אור, ואז הוא עשה אור". הדיבור והמציאות הם אותו דבר. המשנה אומרת "בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות ה, א) – לא בעשר פעולות, במאמרות. העולם הוא מה שיצא כשהבורא דיבר, ואצל הבורא מה שיוצא זה בדיוק מה שנאמר.
ועכשיו החלק שבאמת שינה לי את ההסתכלות. הבעל שם טוב, ואחריו בעל התניא (שער היחוד והאמונה, פרק א), מפרשים את הפסוק "לעולם ה' דברך נצב בשמים" (תהלים קיט, פט) כך: המילים "יהי רקיע" לא נאמרו פעם אחת לפני אלפי שנים ונגמרו. הן נאמרות עכשיו. הן עומדות בתוך השמיים כל רגע ומחזיקות אותם. אם היו מפסיקות לרגע – לא היה רקיע. העולם הוא לא תמונה שצוירה פעם; הוא דיבור שממשיך להישמע. סטרימינג, לא קובץ.
במשך דורות זה היה רעיון שקשה לתפוס. מידע שמייצר חומר? מילים שמחזיקות עולם? ואז פתאום כל אחד עם סמארטפון רואה את זה כל יום: טקסט נכנס, תמונה יוצאת. לא דומה, לא משל – ממש. ה-AI לא מוכיח שום דבר על הבורא, אבל הוא עושה משהו אחר: הוא מאמן את המוח להפסיק להתפלא מהרעיון שדיבור בורא.
ויש עוד משהו שראיתי לאחרונה, באתר של מכון דוידסון. לכדור הארץ יש דופק. סייסמוגרפים בכל העולם קולטים רעד קבוע, עדין, שחוזר כל 26 שניות בערך, כבר עשרות שנים. התיאוריה היא גלים שמכים במדף היבשתי מול אפריקה, אבל למה דווקא בקצב כזה קבוע – לא לגמרי סגור. כדור הארץ, מסתבר, לא יושב בשקט. הוא פועם. ואני שמתי לב שזה 26, כמו הגימטריה של שם הוי"ה. בורא עולם הוא הלב שמחייה את העולם בכל רגע ורגע.
ועכשיו, חזרה לפרומפט.
"ויברא אלוקים את האדם בצלמו" (בראשית א, כז). אם הבורא בורא בדיבור, ואנחנו בצלמו – אז גם לנו יש תיבת פרומפט. קטנה יותר, עם פער, אבל יש. המילים שלנו לא נעלמות לגמרי. הן הולכות למקום כלשהו ומשהו יוצא.
וזה המקום שבו הפער שלנו הופך למסוכן. הוויסקי יצא תחת השם שלי, לקהילה שלמה, ומישהו קרא אותו כעמדה שלי על מכירת חמץ. הפרומפט עבר דרך מכונה, דרך עלון, דרך קורא, ובסוף הגיע משהו שאף אחד לא אמר אבל כולם ראו. וזה עם ציור. בלי ציור זה קורה כל יום: אומרים משפט קטן על מישהו, בלי כוונה רעה, ובמקום אחר בעיר יוצאת שריפה. חז"ל קראו לזה לשון הרע. במילים של הפוסט הזה: פרומפט שיצא ממך קצת אחרת ממה שהתכוונת, ואין לך כפתור undo.
הרמב"ם כותב שבאחרית הימים "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" (הלכות מלכים יב, ה). לדעת את ה' – זה בדיוק לראות שהעולם הוא לא תמונה שצוירה פעם אלא דיבור חי שנשמע עכשיו. מה שבעל התניא תיאר, ומה שה-AI מתחיל לאמן אותנו לראות. הלוואי. בינתיים יש לנו משהו קטן יותר, ואותו עיקרון: לדעת שכל מילה שיוצאת מהפה היא פקודה למשהו. ולבדוק את הפרומפט לפני שלוחצים Enter.